עשה באפס מעשה והכל מעצמו ייעשה

על מרווחים ומשמעותם בהתפתחות

מאת גלית שביב

בהמשך לדברים שנאמרו ב"צ'י של מטפל".

הייתי רוצה להרחיב על מה שאינו נאמד במלים או במעשים - המרווח.

מובן כבר כי מטפל מפותח צריך שקט, מדיטציה, חיבור, על מנת לכייל מחדש את עצמו לתוך השדה והאפשרות של הריפוי. להתבונן במחשבותיו ובדפוסים העולים. ליצור קשר עם הרוח.

 

בשונה מכך, המרווח הוא אי-עשייה. ללא מטרה, כיוון או תכלית.

בשיח של הפארמקאלצ'ר קוראים לזה "זמן ערסל". בהייה באפס מעשה, על ערסל מתנודד, מתחת לעץ ולצ'י המיוחד שיש לעצים.

אבל איך ניקח לעצמנו מרווחים יזומים, מלאים, ללא רגשי אשמה - אם בתרבות שלנו רק העשייה קובעת. מגדירה את האדם. משייכת אותו לסטטוס ולמעמד. קובעת, כביכול, את שורת המספרים בדף החשבון שלנו בבנק. שהרי, כמו שלימד אותנו אחינו האמריקני הגדול, Time is money.

השבוע ביקרנו בנצרת העתיקה, נכנסנו במקרה לחנות שמלות הרקומות בעבודת יד. על הקיר צילום מצויר של שיח מכובד ומרשים, לבוש במחלצות ורגליו על הדום מוזהב. בעל החנות הוא הנכד של השיח. כבן שבעים, עם עיניים טובות וחכמות. הוא הביט בי בשקט כשאני מתבוננת בשמלות הרקומות בעושר ובמומחיות, פרי עבודה סבלנית של חודשים ארוכים. 

פעם לכל כפר היה את צבע הריקמה שלו וכך יכולת לדעת מהיכן הנערה שראית ואם היא מאורסת או פנויה, הוא מספר.

פעם היה קל יותר לחיות, הוא אומר. היום אין זמן. כולם בלחץ.

פעם היתה נחת. היה אפשר לעשות דברים לאט. לעצור - ועדיין להצליח לחיות.

היום כולם רוצים עוד ועוד. עוד אוטו, עוד שעון, עוד בית. ובגלל זה כל היום רצים ורצים.

פעם היה זמן לרקום.

פעם היה קל יותר לחיות
היום אין זמן. כולם בלחץ

 

 

 


 

פעם היה זמן לרקום

היום כולם רוצים עוד ועוד. עוד אוטו, עוד שעון, עוד בית. ובגלל זה כל היום רצים ורצים.

 

הקריאה "אין לי זמן" משקפת מצוקה, חוסר ורדיפה אינסופית, בייחוד אחרי המייצג הקפיטליסטי של הזמן בימינו - כסף. 

אנחנו חיים ב"תודעת עבד דיגיטלית". 0=ישן. 1=עובד. נמצאים רוב הזמן במצב של  Fight or flight.

לבני המאיה, בדומה לתרבויות מפותחות קדומות אחרות, היתה גישה שונה לגמרי לזמן. המאיה קבעו לעצמם יום שהוא מחוץ לזמן. יום שמזמין אותנו להתחבר למחשב הגדול של היקום, ולהתנתק רגע מהזמן הליניארי והמלאכותי, מחוץ ליומיום העמלני, המשימתי, המחייב אותנו בכל רגע להשיג.

 

ידוע כי אצל תינוקות מופרש הורמון הגדילה בזמן השינה. בדומה לכך, המרווחים שאנחנו לוקחים לעצמנו – בין הדברים ובתוכם – מאפשרים לנו לנוח תוך כדי עשייה, לקבל הזנה, לעבוד באפס מאמץ. לחדש מאגרים ולהבין הבנות עמוקות ומשמעותיות, שאינן מתאפשרות תוך כדי ריצה.

אנחנו מטפלים עם המטען החיובי שלנו.

עם הידע החי,

עם אינטואיציה, עם קשר לרוח.  

לא מתוך הישרדות, לא מתוך מוטיבציה להשיג

 

הרגע בו אנו שוהים בתחתית הצובו (נקודת הלחיצה בשיאצו), הוא רגע מחוץ לזמן. במרווח הזה מתרחש הריפוי. מתקיים החיבור הרחב לאנרגיית הריפוי העמוקה והראשונית ביותר. ובמרחב הזה שאינו מרחב, וברגע הזה שאינו רגע – צ'י יכול להתעורר להתחלף ולנוע.

התחתית היא אין, ולפיכך גם מתקיימת מחוץ לתנועה של yin-yang.

אנחנו מטפלים עם המטען החיובי שלנו. עם הידע החי, עם האינטואיציה, עם הקשר לרוח - ולא עם אדרנלין. לא מתוך הישרדות. לא מתוך מוטיביציה להשיג.

בשיעורים אנחנו בוחנים פעמים רבות את השפעת חשיבה שכזו על מצב הצ'י. מה קורה לצ'י כשאנחנו במוד של הישרדות – או בהתפתחות, בחיבור.

אני מזכירה לעצמנו את עיקרון המטוטלת. אותו קצב טבעי, מואץ מעצמו, המציית לכוח המשיכה, לכוח המשיכה האדיר של תחתית הצובו.

כשעובדים עם מהירות מטוטלת  - רוב הזמן אנחנו בתחתית, ברגע שמחוץ לזמן, בו מתרחש הריפוי.

סרטון של בית הספר לאומנויות לחימה פנימיות של המורה אפרים דינר

אנחנו צריכים ללמד את עצמנו את המרווח. לא רק בעבודה, ולמען המטופלים, ולמען הצלחת הריפוי - אלא למעננו, למען גופנו ורוחנו.

יש מי שנולד עם הידע של המרווח וסובל בחברה שלנו מתדמית של סתלבטן או עצלנן. אחרים נולדים עמלנים ומחונכים לעמלנות. בשני המקרים, מערכת העצבים נמצאת במתח. הציפייה מעצמי. רגשי אשמה. לחץ מבחוץ. ברור כי אנשים רבים מעשנים וממשיכים לעשן כיוון שכך יש לגיטימציה לקחת רגע ולשבת בשקט.

 

המרווח תומך בבריאות שלנו. עלינו ליצור אותו ביומיום, תוך כדי עשייה ובין עשייה לעשייה. בזמן האוכל, בשתיית תה. בתרגול, במדיטציה.

אפשר להתחיל עכשיו.

ונסיים בשיר.

הריק

 

שלושה חישורים מתאחדים

בטבורו של גלגל

מלבד החישורים

הריק

הוא רובו של הגלגל

 

כד החרס

עיקר שימושו הוא בחללו

 

על כן

האין יש לו תפקיד

הריק בעל צורה

 

בית

הוא ריבועים של אוויר

דלת בין שני חדרים

רק מחברת את האוויר

חלון מחבר חלל מרובע

עם הריק הגדול

שבחוץ

 

לעתים

היש

הוא

רק

תירוץ

ואריזה

והאין

הוא

האוצר

האמיתי

 

(ספר הטאו: "הריק",

תרגום נסים אמון, עמ' 11)